בענין ההבדל בין ל' זכרון ול' פקדון

בס"ד

בענין פקדונות בברכת זכרונות

איתא במס' ר"ה[1]: "פקדונות הרי הן כזכרונות כגון וה' פקד את שרה[2] וכגון פקוד פקדתי אתכם[3] דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינן כזכרונות." ופסק הרמב"ם כדברי ר' יהודה וז"ל: "פקדונות אינן כזכרונות. כגון פקד פקדתי אתכם"[4]. וכתבו הרי"ף והרא"ש דנהוג עלמא כר' יהודה, וכתב הטור שההלכה כרבי יוסי ושמ"מ נהגו כרבי יהודה[5]. וכתב הב"י דטעמא דאיכא קראי טובא למעבד אליבא דכ"ע עדיף טפי. ובשו"ע ובשו"ע הרב לא הוזכר דין זה כלל.

ויש להבין מהו ההבדל בין פקדונות וזכרונות, שהרי לכאורה הם שמות נרדפים, ושניהם הם ענין א' דהיינו ענין הזכרון, עכ"פ בפסוקים שהובאו בגמרא ובפוסקים, ובעוד הרבה פסוקים בתנ"ך, של' פקד פירושו ל' זכרון, ולמה אינן כזכרונות לפי שיטת ר' יהודה (וכן דעת הרמב"ם, וכן הוא ע"פ מנהג ישראל, אפי' אם ננקט ההלכה כר"י).

וביאר המהרש"א בחידושי אגדות וז"ל יש לדקדק מ"ט דר"י אי משום דבעינן כדכתיב זכרון הא גבי מלכיות דדרשינן ליה מאני ה' אלהיכם לא הוה  ממש כדכתיב וי"ל אף שלשון זכירה ופקידה נאמרו בחד לישנא וענין משמעותן אחד מ"מ הם משתנים קצת שמלת פקידה הונח בפקידות ענין מה בזמן מה כמו וביום פקדי וגו' ומה עשו ליום פקודה וגו' והרבה כמוהו שפי' כולם על ענין השמור ופקוד לזמן מה אבל מלת זכירה בדבר שיזכר תמיד בלי שיקבע לו זמן כמו וזה זכרי לדור וגו' לזכרון לפני ה' תמיד וגו' זכור ואל תשכח וגו' ולזה א"ר יהודה אין לנו לומר בתפלת ר"ה כ"א זכרונות כלשון המקרא זכירה כדי שיעתה זכרונותינו לטובה ולרצון לפני ה' תמיד כדאמרינן זכרונות שיעלה זכרונותינו לטובה וק"ל עכ"ל.

וצע"ק שהרי גם מצינו ל' זכרון בזכירת ענין מה ובזמן מה, כמו "ויזכר אלקים את נח"[6], ולא עוד אלא שפסוק זה הוא אחד מפסוקי הזכרונות לפי מנהג ישראל, אף שענין הזכרון הוא לענין וזמן מסויים, ולא תמידי, עכ"פ לפי פשוטו של מקרא (פרש"י עה"פ: "מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה"), אף שי"ל שזכרון זה שייך לרבים דהיינו כל הדורות הבאים ולתמיד, ע"ד המבואר בגמ' שם ע"פ וה' פקד את שרה שאינה כפקדון דיחיד מכיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא. ועוד תופעות של ל' זכירה לענין וזמן מסויים: "ויזכר אלקים את רחל", "ויזכר יוסף את החלומות", וכהנה רבות. וכן מצינו ל' פקדון שהוא לכאו' בענין תמידי, כמו "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו[7], והגם שחז"ל דרשוהו לענין וזמן מסויים, כמו בריאת האדם, או מתן תורה, או לידת יצחק[8], לכאו' אינו כן לפי פשש"מ, שלפי’ ראב"ע ומצו"ד מדובר בחשיבות האדם אצל הקב"ה בכלל, דהיינו זכירה תמידית, ופי' במצו"צ ד"ה תפקדנו "תזכרנו וכפל הדבר במ"ש". וגם פי' רד"ק שהוא כפל ענין במלות שונות והוסיף עוד וז"ל "או ר"ל כי תזכרנו בבריאתו... ותפקדנו כל הימים אשר הוא חי תשגיח עליו ובמעשיו לתת לאיש כדרכיו." עכ"ל. ומובן מזה שלפירושו ה"ה זכירה כללית ותמידית.

וכ' המלבי"ם בבאור המלות: "תזכרנו תפקדנו. הפקידה היא אחר הזכירה, שמציין שפוקד לעשות לו איזה דבר טוב או רע ומוסיף וכ"ש איך עוד תפקדנו." ובהשקפה ראשונה הי' אפשר לבאר בכך ההבדל היסודי בין זכירות לפקידות, שזכירה עניינה היא שהאדם עצמו נזכר לפניו ית', לעומת פקידות, שהכוונה היא שהקב"ה פוקדו באיזה דבר לעשות לו, ובזה יובן איך שמילת פקידה היא בדרך כלל קשורה עם איזה שכר או עונש, כגון וה' פקד את שרה וכיו"ב, וע"כ בא ר"י להבהיר שענין הזכירות במוסף ר"ה היא הזכירה עצמה, לא כ"כ התוצאה שנגרמה על ידה.

אמנם דוחק לבאר כך כנ"ל, שהרי כמה פסוקים בל' זכרון וגם קשור עם איזה דבר טוב, כמו ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה[9] וכו', או ויזכור אלקים את נח כנ"ל שע"י זכירתו ית' ויעבר אלקים רוח על המים וישכו המים, וכנ"ל שלפי מנהג ישראל זהו א' מפסוקי זכרונות, הגם שהזכרון לכאו' הי' כדי לעשות לו איזה דבר, כמו פקדונות.

ואולי אפשר לבאר זאת באופן אחר קצת, ויובן בהקדם הדיוק בנוסח תפילת "יעלה ויבא" שקודם מזכירים "ויפקד" ואח"כ "ויזכר", אבל מיד אחרי זה "זכרוננו ופקדוננו" ולהלן "זכרנו ה"א בו לטובה ופקדנו בו לברכה" שמקדימים זכרנו לפקדנו.

דלכאו' צריך ביאור מדוע שינו את הסדר, שבתחילה הקדימו פקידה לזכירה ואח"כ הקדימו זכירה לפקידה. מדברי המלבי"ם הנ"ל יצא שפקידה היא חידוש גדול יותר בדעת המלאכים עכ"פ, שהקדימו "ותזכרנו" ל"ותפקדנו", שהאדם אינו ראוי להזכר לפניו ית' ומכ"ש שאינו ראוי להפקד באיזה דבר. ולכאו' נראה לומר כן בנוסח יעלה ויבא בהשקפה ראשונה, דאינו מסתבר שיבקשו בתחילה את הדבר המועט (זכרון) לפני דבר הגדול יותר (פקדון), כמ"ש רש"י בפירושו עה"ת "אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה."[10] אבל לפ"ז ק"ק, אם כבר מבקשים שייפקד פקדוננו כלו' שימלא משאלותנו, מה יש עוד לבקש שייזכר זכרוננו? איך יתכן שיפקוד אותנו בלי שיזכרנו תחילה? קשה לפרש כאן שהסדר הוא "זו ואין צריך לומר זו", שהרי יש בכלל מאתיים מנה (כלו' אם כבר פוקד אותנו, אז בע"כ שכבר זכר אותנו לפני כן.

ועוד נראה שבנוסח יעלה ויבא הסדר הוא (בחציו הראשון עכ"פ) מן הקל אל הכבד. בתחילה מבקשים שיעלה זכרוננו למעלה, ואח"כ שיבא לפניו ית', ויגיע ממש אליו ית', ואזי ייראה על ידו ית' (ראיה מרחוק), ויירצה בעיניו ית', ויישמע (שמיעה מקרוב)[11], ואח"כ וייפקד, ורק אז ייזכר בסוף, אשר מובן מזה שענין הזכרון הוא נעלה יותר מענין הפקידה. אבל לאח"ז, כשישנה כבר הזכירה, אזי הסדר הוא להפך, שמבקשים מן הכבד אל הקל, זכרנו ואח"כ פקדנו. וצריך ביאור בכל הנ"ל.

ואולי יש לחלק בין ל' זכרון ול' פקדון, שזכרון הוא שהקב"ה זוכרנו לא מצדנו ולא ביחס לזכיותנו או ההיפך, אל מצידו ית' שלמעלה משורת הדין,  לא שנא אם באמת "מגיע לנו" או לא. ול' פקדון יכול להתפרש שהקב"ה זוכר את האדם רק ביחס למעשיו, כלו' לפי שורת הדין.

וה' פקד את שרה כאשר אמר דייקא, שהי' חייב כבי' לפקוד אותה, שכבר הבטיח כך קודם לכן, ולא הי' בזה דבר חדש לגמרי שלא הי' צפוי כלל. וכל' חייב אדם לפקוד את אשתו, שזהו חיוב גמור ואינו בגדר חסד, או כל' עת פקודה ומולד הלבנה, שהקב"ה כבי' התחייב בזה מעת מיעוט הירח וכמ"ש הבא עלי חטאת על שמיעטתי את הירח. ול' זכרון בענין שלא הי' צפוי כלל, ולא הי' חייב בזה כלל, לא משום שמגיע להאדם ע"י זכותו הוא, אלא ענין חדש לגמרי שבא מצד הזוכר. וכן יש לפרש בהבטחת פקוד פקדתי אתכם, שהיא כפקדון החוזר לבעליו, שכבר נגזר כך למעלה מאז ברית בין הבתרים שנא' ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ואין בבשורת פקד פקדתי חידוש אמיתי, אלא רק גילוי מילתא שכבר הי' צ"ל כן מתחילה.

(ואולי זהו דיוק ל' הפסוק "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", שאם הוא בדרגת אנוש השפל, אז זקוק הוא לענין זכרון שאינו תלוי במעשיו, תזכרנו שלא לפי זכיותיו, אבל אם הוא "בן אדם" שם הנעלה, אזי מגיע לו כי תפקדנו.)

ואפשר לבאר כ"ז ע"פ המבואר בדא"ח בענין הזכרון, ד"כמו שבאדם ענין הזכרון אינו שייך אלא בדבר שאינו נחשב בעיניו (ועד שבנקל לשכוח עליו), עד"ז הוא למעלה, דענין הזכרון הוא באוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות, דכולא קמי' כלא חשיב."[12]  כלומר: שהרי בודאי "אין שכחה לפני כסא כבודך"[13], וא"כ כיצד יתכן ענין הזכרון אם גם בלעדה השכחה מושללת ותמיד הי' בדעתו ית', ואיך מתאים לשון זכרון בדבר שלעולם לא שכחו?! אלא מאי, שלגבי הקב"ה בכבודו ובעצמו (ובל' תורת החסידות אור אין סוף שלמעלה משייכות לעולמות) כולא קמי' כלא חשיב, ואין העולם נחשב לכלום, שזהו בדוגמת שכחה כביכול, כלא חשיב ממש, ביטול העולמות, ובר"ה וגם בכל ר"ח מבקשים מאת הקב"ה לזכור ולהחשיב כביכול את זכרוננו ומציאותנו, שנתראה לפניו ית' כדבר חשוב ושיהי' כדאי בעיניו לבראנו ולמלאות את צרכינו ותפילותנו, ושהקב"ה יתגלה בעולמו ולא יסתיר פניו כנ"ל. דהיינו, שלא יבראנו יש מאין בכל רגע בבחי' הסתר פנים ובאופן חיצוני, כמשל המלך הזן את אסיריו ומשליך את לחם חוקם בתר כתפוי בע"כ כבי', אלא כמלך הזן את בניו וידידיו הנאמנים ברצון ותענוג וסבר פנים יפות, שזהו ענין ראיית אור פניו. וזהו ענינו של ר"ח, דישראל דומין ללבנה ומונין ללבנה, שכבל ערב ר"ח הוא העלם והסתר הלבנה, שהו"ע מיעוט הירח,  ומולד הלבנה ה"ע גילוי אור חדש מלמעלה ושיהי' המשכת גילוי אור חדש, נעלה יותר מאורו ית' המוגבל הממלא כל עלמין, אלא גילוי אור הסובב כל עלמין הבלתי גבול, ואפי' למעלה זה, אור שאינו שאינו שייך לעולמות כלל. וזה נפעל ע"י עבודתם של ישראל, כל' הפסוק "מחר חודש ונפקדת, כי יפקד מושבך". ומבאר הצ"צ ש"יפקד" ל' חסרון הוא ענין בטול, שע"י ביטול האדם מעורר אצל הקב"ה כבי' את ענין הזכרון, "ונפקדת", גיליו אור חדש לגמרי שלמעלה משייכות לעולמות.

ואולי י"ל שלשון זכרון מבטא את ענין החידוש וגילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות, משא"כ ל' פקדון יכול גם להתפרש שהוא זוכר את האדם רק מצד אורו ית' השייך לגדר עולמות, אור הממלא כל עלמין, אבל למעלה יותר, הרי אין אנו חשובים כלל לפניו וכולא קמי' כלא חשיב. ומכיון שכן, הרי הפקדון הוא בעיקר בענין השייך למעשה האדם עצמו, לפי זכותו או חובתו.

ויומתק בזה ל' פקדון ל' שמירה (כמ"ש המהרש"א), שהוא כפקדון השמור לבעל חוב וחוזר בעין, כלו' שהוא אותו הפקדון שהפקיד אתו תחילה, ואינו דבר חדש. ואולי מרומז בזה שפקד הוא אותיות קפד בחילופי אתוון, כלו' שהוא מקפיד על זכיותנו ומעשינו ועבודתנו, ו"איני מבקש אלא לפי כוחן" ודן את האדם כפי מעשיו. ופקד הוא גם מל' מספר וגבול, וגם ל' ציווי, שהוא מפקד עלינו שנמלא את תפקידנו לפי' כחותנו המדודים והמוגבלים. וגם פקד מל' חסרון, כלומר שאם האדם לא זכה, ה"ז חסרון אצלו, כן המספר (פקודים) הוא גם ל' חסרון, שכל אחד מתוך מספר זה חייב להיות, ואם לאו ייחסר מסכום שספרו. כלה"פ ולא נפקד ממנו איש. ואולי גם מרמז ל' חסרון שכל נברא הוא חסר בעצם, נורא עלילה על בנ"א,  זה שאנו שוכני בתי חומר בעלי גבול ותכלית, עלול לטעות ולהמצא חסרים, דלים ורקים. 

(ואולי יש לקשר זה בדרך אפשר עם המבואר בלקו"ת פ' פקודי דף ה,ד[14]  ש"פקד" אותיות דפק בחילופי אתוון, שהוא בחי' אחוריים דחכמה ענין הסתלקות החיות והתפשטות החיות למטה, דכ"ז שייך לסדר השתלשלות. אבל י"ל שענין הזכרון שרשו הוא למעלה מסדר השתלשלות לגמרי ולמע' מבחי' החכמה (עד שבחי' החכמה נחשבת כעשיה גשמית אצלו ית' כמ"ש כולם בחכמה עשית, כמ"ש בתניא בארוכה), מבחי' הכתר, רצון העליון ב"ה. כלו' זה שהוא זוכר את ישראל אינו משום טעם שכלי, אלא הוא למעלה מבחי' טעם ודעת, אפי' לגבי חכמה עילאה כבי'.)

ולכן ביעלה ויבוא מבקשים תחילה מן הקל אל הכבד, תחילה וייפקד (ביחס להאדם ולפי ערכו, אם זכה במעשיו וכו') ואח"ז באים לבקש שניזכר, כלו' למעלה משייכות להאדם ולא לפי ערכו או לפי מעשיו כלל, או בל' החסידות מלמטה למעלה (ע"י כחות האדם), שיתעורר גילוי רצון חדש מלמעלה מגדר העולמות. וכשמגיעים כבר לעניין הזכרון, אז הסדר הוא מלמעלה למטה, שתחילה זכרוננו, למעלה לגמרי משייכות למעשינו ומציאותנו, גילוי אוא"ס כנ"ל, ואח"כ פקדוננו, שיפעול עלינו בצורה אישית, שגם ניפקד בעיניו, לפי כחותנו ומעשינו במחדו"מ ניזכר לפניו ונימצא זוכים בדין. ולכן תחילה זכרנו ה"א לטובה, שהקב"ה הוא טבע הטוב להיטב, מבחי' כי חפץ חסד הוא, למעלה משייכות לעולמות, שהכל הוא טוב, ועי"ז פקדנו בו לברכה, שברכה הוא ענין ההמשכה למטה כל' המבריך את הגפן. ואולי אפשר לבאר בזה המובא ב"היום יום" ליום א' אדר ב' שאות בי"ת ד"זכרנו ה' אלוקינו בו" היא דגושה, וב"ופקדינו בו" - הבי"ת רפוי. שאולי יש לבאר את הרמז שבזה בדרך אפשר, שענין הדגש הוא חשיבות ותקיפות המציאות, וריפוי ה"ה ענין החלישות, וכשאנו נזכרים מלמעלה באופן של זכרון, שהוא מצד "ה' אלקנו" ולא מצידנו (ע"ד "למענך אלקנו עשה ולא לנו"), אזי הבי"ת היא דגושה, ואנו חשובים אצלו ית' כבי', ואם מצידנו מצד זכיותנו במעמד ומצב שאנו נמצאים כפי מעשינו, הרי פקדנו בו בי"ת רפויה, וזהו גם בפשטות הדקדוק, ש"ה' אלקנו" מפסיק בין "זכרנו" ו"בו" הרי הבי"ת דגושה, ואם "בו" באה תיכף אחר פקדנו נח נסתר, הרי הבי"ת רפויה, ואולי הרמז בזה הוא כנ"ל בדרך אפשר עכ"פ.

ועפ"ז מובן הקס"ד שבתפילת ר"ה ובמיוחד ברכת זכרונות, יש צורך להזכיר דוקא ל' זכרון, וזהו אכן שיטת ר' יהודא כנ"ל, שרוצים לעורר ענין הזכרון מלמעלה, לא רק כפי זכיותנו ע"פ שורת הדין, אלא למעלה יותר מזה, מצד גילוי אור חדש למעלה משייכות לעולמות, ששם נתראה לפניו כבי' כדבר חשוב כי בחר ה' בנו מצידו ית' כנ"ל.

ויומתק בזה ל' זכרון שאפ"ל שהוא מגזרת זך וצח, למעלה מגדר עולם הנמשל לפסולת וכו', כלו' שהזכרון בא ממקום זך וטהור ולא נפעל או נגרם ע"י התחתון, אלא מאיתו ית', וגם מל' זכות, שמעוררים זכותם של ישראל, אבל לא מצד מצבנו הנוכחי הדל, אלא מצד בחירת הקב"ה דלעילא, באופן ראיית אור פניו, למעלה משייכות לעולמות כנ"ל. ואולי זכות מל' זכין לאדם שלא בפניו, שאינו תלוי בו, אלא זכות חדשה מלמעלה כאדם שזכה בגורל שלא ע"י עבודתו או יגיעתו (ובכמה מקומות בדא"ח מבואר שבחי' זכר הו"ע החסד הבא מלמעלה בבחי' אתערותא דלעילא, ע"ד הרמז בלשון הכתוב זכר חסדו ואמונתו[15])

אבל ר' יוסי ס"ל שפקדונות ה"ה כזכרונות, וגם בפסוק ה' פקד את שרה, ה"ה גם ל' זכרון בדרך השאלה, ענין הזכרון הבא מלמעלה שלא לפי ערך התחתונים וזכיותיהם, אלא גילוי אור חדש למעלה משייכות לעולמות כנ"ל, אשר לכן יש לכללם בברכות זכרונות ג"כ. וכנ"ל פסק הטור כר' יוסי אלא שלמעשה נוהגין כר' יהודה.

והנה מזה שלא הוזכר דין זה בשו"ע ושו"ע רבנו י"ל שס"ל כהטור, שאם הפי' הוא זכרון, מותר לאמר פקדונות ג"כ, אבל לא הזכירו את הדין משום שאינו נוגע למעשה, מכיון שבדורותנו אלה מתפללים מתוך הסידור (או מחזור) ובכל אופן ינהגו כפי הנוסח המקובל, שהוא כדברי ר' יהודה.

וי"ל שע"פ תורת החסידות ההלכה היא כר' יוסי, כמבואר לעיל בענין "ונפקדת כי יפקד מושבך" שהוא ענין זכרון למעלה משייכות לעולמות וכו', כמ"ש בספר מאמרים מלוקט ו כנ"ל ע"ש בארוכה.

---

[1] דף לב:ב

[2] בראשית כא:א

[3] שמות ג, טז

[4] הל' שופר ג:ט

[5] או"ח סי' תקצא

[6] בראשית ח:א

[7] תהלים ח:ה

[8] שנולד מפקידה שנא' וה' פקד את יצחק. מדרש תהלים ח:ז

[9] בראשית יט:כט

[10] בראשית כד:נה ד"ה או עשור

[11] או אולי עניינו הוא שירגיש ויבין בבקשתנו, כמו "וישמע אלקים את נאקתם" (שמות ב:כה), ו"יראה" עניינו רק ידיעה, ולא שיתקבל אצלו ית'. אבל צע"ק, ששם הסדר הוא "וישמע אלקים" ואח"כ "ויזכור" ורק אח"כ "וירא". ואוי"ל ששם מדובר בב' ענינים שונים, בפ' כה שמע ה' את נאקת בנ"י, שעי"ז זכר את בריתו, ובפ' כו ראה את החמס שהיו המצרים עושים להם וכו' כמ"ש ראב"ע, בנוסף על עצם השעבוד, ואפי' לפרש"י "וידע אלהים נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם" (דמשמע שגם תחילת הכתוב "וירא אלקים" קאי על ישראל לבד, ולא על החמס שעשו המצריים, כל' הפסוק וירא אלקים את בנ"י דייקא), כמ"ש הרמב"ן שפרש"י הוא נכון על דרך הפשט "כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם." עכ"ל. אבל אחרת הי' צ"ל ראיה קודמת לשמיעה. כלומר ראיה מרחוק ושמיעה מקרוב. ורק כאן ראי' בסוף, כלו' שהחליט לא להסתיר פניו ית' עוד. וא"כ אתי שפיר נוסח יעלה ויבא, ראי' קודם לשמיעה. ודוק.

[12] לקו"ת דרושים לר"ה נח,ג ועוד. ראה הנסמן בספר מאמרים מלוקט ו ע' כג הע' 10.

[13] נוסח תחילת ברכת זכרונות במוסף דר"ה
[14]   פרשת פקודי דף ה עמוד ד וז"ל: " הנה אותיות פקד הם אותיות דפק וכמבואר בספרי הקבלה שהדפק שרשו מבחי' אחוריים דחכמה (והוא שם קפ"ד אחוריים דאבא כו') וכמ"ש קול דודי דופ"ק כו'. והענין הוא דבחי' רצוא ושוב הנ"ל שרשו נמשך מבחי' הדפק כי אנו רואים בחוש שיש בדפק ענין עליה וענין ירידה דהיינו הסתלקות החיות והתפשטות החיות והם באים זא"ז בתמידות והוא ענין הדפק בלב שהוא הנשימה וגם בדפק היד נרגש העלאה והמשכה זו בתמידות (ועמ"ש מזה בד"ה אני ישנה גבי קול דודי דופק). וכך למעלה בחי' רצוא ושוב כמראה הבזק שעבודת הלוים לשאת המשכן שרשם הוא מבחי' הדפק העליון שהוא בחי' הסתלקות והתפשטות והוא מה שאמר אשר פקד ע"פ משה עבודת הלוים שהוא מבחי' אחוריים דמ"ה דמשה שהן אותיות דפ"ק היפך אותיות פקד. אך משכן העדות פקד ע"פ משה מבחי' פנימי' כו' כנ"ל. ואמנם דוקא בחכמה הוא שיש התפשטות והסתלקות והוא בא בהתלבשות בדפק אבל בבחי' בינה אין שם הסתלקות אלא התפשטות בלבד והיינו ענין הדם המתפשט בשס"ה גידים שנאמר בו כי הדם הוא הנפש דהיינו עיקר המחי' אך ע"י בחי' החכמה נעשה בגידי הדם בחי' הדפק כו' והן בחי' יחוד עליון הנ"ל די"ה ע"י מל"ת דלאו קודם להן כו' וזהו קול דודי דופק שהוא יחוד חו"ב תרין ריעין כו' וזהו אשר פקד ע"פ משה גם עבודת הלוים ברצוא ושוב למטה ועי"ז יש בלוים יכולת להעלות בחי' המשכן לבחי' משכן העדות לקשרם ולחברם יחדו כעיר שחוברה כו' " עכ"ל ע"ש בארוכה. וי"ל שענין הזכרון שרשו למעלה מענין הפקדון שהוא רק מבחי' חכמה (או דפ"ק חצוניות החכמה כנ"ל), אבל זכרון שרשו למעלה מסדר השתלשלות לגמרי, מבחי' הכתר. בד"א עכ"פ
[15] תהלים צג:ח. אמנם בס' מאמרים מלוקט שם מבואר שענין הזכרון הוא באמת למעלה יותר מענין האתעדל"ע ע"ש. והמבואר בכ"מ בענין זכר שהוא ענין האתעדל"ע ובחי' חסד הוא זכר מל' זכר ונקבה בראם, לא בענין הזכרון.